J’accuse moi-même (אני מאשים את עצמי, צרפתית)סיפור

אשמח לביקורת, טיפים וחוות דעת. לגבי ניקוד דקדוק או איות שגוי, אני מודע לזה וזאת אכן בעיה שזקוקה לטיפול. גם היום צייצו הציפורים. וגינת הצמחים הייתה יפה כתמיד. הם אפילו אמרו "יום שמשי ונעים כל כך אסור לבזבז". ולא יכולתי שלא להסכים, הדשא היה ירוק עז והאדמה רכה, ואני לא אוהבת לבזבז. ארון הבגדים היה עמוס צבעים וצורות, וכולם התערבבו וקפצו כשנפתח. אני תוהה אם גם הבגדים יודעים שזה הוא יום שאסור לבזבז. הבוקר כבר הפך צהריים, והסיכוי לבזבז אותו עלה עם השמש. בתנועה חפוזה הכנסתי את המפלצת לתיבת המתכת שמתחת למיטה. אולי הייתי נמהרת מידי? איך אוכל לצאת כשהמפלצת חשופה כך? אילו ידיים יוכלו לשוטט בחדר שלי? כשאני בחוץ, מתפנקת עם האדמה. הם שאלו אותי למה אני בשקט. אך בעצם שאלו ללא קול, מדוע אינני צוחקת לסיפורי הגוזמה שלהם. ומדוע אינני נאנחת בעצבה לסיפורי הכאב. המבטים שלהם ננעצו בי בעוינות, "את חושבת שאנחנו טיפשים?" רצה לומר ילד עם שיער שחור. "למה את מביטה בנו בוכים בעיניים יבשות?" אמרו ללא קול, שפתי אחרת. רציתי להסביר להם, אבל כיצד יכולתי?. הילדים לא הכירו את המפלצת כמו שהכרתי אני. לפני ימים ספורים קראתי ספר של רומנטיקה, היה כתוב בו שאהבה מרפאת כל כאב. זה היה מגוחך, הספר לא הבין מה זאת אהבה. ובדרך לביתי רציתי ללחוש זאת לתיבת המתכת. רציתי לשאול אותה אם אמא באמת אוהבת אותי כמו שאמרה בכל פעם. ליבי הלם בחוזקה כשאימי עמדה בפתח הדלת, מושיטה ידיים לחיבוק אהבה. ואז בתוך ידייה אזרתי אומץ ללחוש "אמא, אם אהבה מרפאת כאב, אז איך יכולה אהבה לכאוב?" אימי צחקה ברוך ועיניה נצצו בשמש. היא חיבקה אותי ואמרה, "יקירתי, לפעמים קשה להסביר אהבה." ואני נשארתי עם השאלה. הלילה התקרב שוב, וכשהשקט השתרר המפלצת יללה ביגון. תיבת המתכת הייתה כבדה היום וכבר לא יכולתי להרים אותה יותר. אז גררתי אותה החוצה והאכלתי אותה. בלחישות על סיפורים ומחשבות מטושטשות. פחדתי שהיא לא תרצה לחזור הלילה. אבל כשסגרתי אותה בקופסא שוב,המפלצת הייתה קלה. ועד סופו של הלילה המפלצת שקטה מתחת למיטה. התעוררתי לאור הכוכבים, והם נצצו לי במשובה. מזמינים אותי להצטרף . ובדמיוני אני כוכב גדול יפהיפה, וגופי כאילו לועג לכך, מרוט ובלוי. שאלתי את אבי אם המפלצת יכולה לאהוב. והוא ענה שהיא אוהבת אותי. הם דיברו על מפלצות היום, אחת מהם סיפרה בעיניים דומעות שהיא מכירה אחת. והילדים האחרים לעגו לה, הם לא האמינו במפלצות . ולפני שיכולתי להבין "לי יש מפלצת" אמרתי. הם השתתקו והסתכלו עליי, ואז אחד על השני. ובעיניהם יכולתי לראות ברק של עליזות, הם רוצים לספר בגוזמה?. ליבי דהר כשאמרתי בקול "יש לי מפלצת בבית, והיא בתיבת מתכת מתחת למיטתי, בואו איתי לראות." הם הקשיבו לדבריי, ועקבו אחר צעדיי. הם היו סקרנים כנראה, הם רצו לראות את המפלצת. היום לא חיכתה לי אמא בכניסה. ודמעות קטנות בקעו מקצוות עיניי. "תכנסו איתי לחדר? היא בתיבה שמתחת למיטה" ,שמעתי את פי לוחש. הם הנהנו והתלחששו בחיוכים קטנים ואני בפחד חייכתי גם כן. לא יכולתי להוציא את התיבה, כאילו נדבקה לרצפה. הצללים של הילדים גדלו מלפני, עד שכבר רכנו מעליי. הם דחפו אותי הצידה והתחילו למשוך את התיבה, והיא בשקט בכתה. הם הקשיבו ללחישות כולן, ואז בכו גם הם. הם צחקו שוב, נגעלו ומיררו. הגופים שלהם רעדו ללא שליטה. והעיניים נפערו לרווחה. אחד נסוג ואחרת קראה בקול, ולא ידעתי מה אפשר לעשות. בנקישה רמה דלת הבית נפתחה, זאת הייתה המפלצת. הצעדים הלכו והתקרבו, והילדים מיהרו אל דלת הכניסה. הפחד ממנה כבר מילא את החדר. ליטפתי את התיבה ושרתי על כוכבים. בעיניים עצומות דילגתי למטבח, ושרתי חזק, כדי שלא אשמע את הקולות שמעבר לדלת. לילות שקטים החליפו את עיניי העצומות, והזיכרונות עלו אחד אחרי השני. וכשחזרתי לחדרי, שם מצאתי אותה. המפלצת יבבה על הרצפה. עמדתי מולה, והקול שלי רעד. סיפרתי לה על גוזמאות ועל פחדים. צחקתי ובכיתי, עד שלא נשארו לי מילים. התיבה חרקה. כשפתחתי את עיניי, במראה שמולי השתקפה המפלצת, צוחקת ובוכה. העולם נעשה מטושטש מדמעות. נשארתי ערה, מקשיבה לקולות שמעבר לדלת, ומחפשת מילים שעדיין לא הצלחתי לומר.